התמודדות עם אובדן - חוויה אישית
מאת MaKenzie Schienebeck, בלוגרית אורחת
כהכרה בכך שאוקטובר הוא חודש המודעות להריון ואובדן תינוקות.
מקנזי שינבק הגיעה אלינו כדי לחלוק את סיפור האובדן שלה עם אחרים בתקווה לעזור גם בריפוי אישי וגם לעזור לאחרים שעוברים מצב חיים דומה. מכיוון שהפלה ואובדן תינוקות היא מציאות קשה איתה מתמודדות כל כך הרבה משפחות, אנו מאמינים שראוי לשתף בהקדמה שהדבר הבא הוא סיפור אמיתי, שקשה על הלב לקרוא, אבל כן מסביר את רכבת ההרים הרגשית שעומדת בפני 1 מכל 4 נשים.
הסיפור האישי שלי
זה גולמי כפי שנכתב ישר מהלב דרך עיניים דומעות. אני מודע לטעויות רבות בכתיבה זו, אבל מקווה שתצליחו לעבור אותה ושהלב שלכם יוכל להרגיש את הסיפור שלנו. אנא שתף את הסיפור שלנו עם אחרים כדי שנוכל להתחיל לנרמל את זה!
זה יוני 2018, בעלי ואני מחליטים שאנחנו רוצים לנסות את התינוק השלישי שלנו. יצאנו למרפאה כדי להסיר את ה- IUD שלי כדי שנוכל להתחיל בתהליך של הוספת תוספת חדשה למשפחה היפה שלנו. המשכנו לצחקק מהתרגשות במשרד לפני שהרופא נכנס להסיר את ההתקן תוך רחמי.
לאחר שהוצא, המשכנו בדרכנו העליזה ואכלנו יחד ארוחה טעימה. הכל הרגיש כל כך מושלם. הרצה קדימה רק שלושה ימים לאחר הוצאת ההתקן תוך רחמי שלי, נכנסתי להריון. לא ידעתי עד חודשיים אחר כך. הרגשתי בחילה, עייפה מאוד והיו לי סלידה מאוכל.
אני מבקשת מבעלי לקחת לנו שתי בדיקות הריון מחנות הדולר בדרכו הביתה מהעבודה יום אחד. ברגע שהוא הגיע הביתה, עשיתי מבחן אחד, פניתי לשירותים ותוך שניות הופיעו שני קווים סגולים חזקים מאוד. יצאתי מהשירותים עם חיוך ברור על הפנים, ביקשתי מבעלי שיבוא "לבדוק איתי את העגבניות" בגינה ואמרתי לו בחוץ על הסיפון שלנו. השמש זרחה עלינו, הרוח נשבה, היו לנו כמה חיוכים נהדרים! קבענו תור למחרת לבדיקת דם שתוודא שאנחנו בהריון. כשישבנו ליד הרופא לתוצאות, הוא עצר וחייך אלינו... חייכנו בחזרה, והוא אישר שאנחנו בהריון. שנינו כל כך התרגשנו!
נקבע תור נוסף. נפגשנו עם אחות כדי לדון בבריאות המשפחה ולהתחיל את ההריון שלנו. שמענו את הלב החזק של התינוק על הדופלר לצד האולטרסאונד הראשון שלנו. בייבי היה שעועית קופצת עם פעימות לב נהדרות!
ברגע שהגענו הביתה, תלינו את האולטרסאונד על המקרר, וסיפרנו למשפחה ולחברים, בדומה לדרך שעשינו עם שני התינוקות האחרונים שלנו. ההתרגשות הייתה בלתי נסבלת. כל כך התרגשתי להתרפק על התוספת החדשה שלנו וללדת שוב תינוק! הבטן שלי גדלה, זוהר והכל בחיים הרגיש כמו שצריך. החרדה והדאגות שלי פחתו במהלך ההריון. הייתי כל כך גאה להצמיח חיים חדשים בתוכי שוב. הייתי משפשף את הבטן שלי כל יום, מדבר עם התינוק שלי, חולם על התינוק שלי... שני הבנים שלי היו מדברים עם הבטן שלי ואומרים לתינוק כמה הם אוהבים אותו/ה. בעלי ואני קיבלנו עריסה חדשה, חבילת אנד פליי, ערכת בקבוקים, בגדים ניטרליים מגדרית, שמיכות, סינרים, צעצועים, מושבים, רוק אנד פליי... היינו מוכנים לפנק עוד מתנה קטנה.
כמה שבועות לאחר האולטרסאונד האחרון שלי הרגשתי מדהים. אין יותר בחילות בוקר, אין יותר רתיעה מאוכל.. יכולתי לנסוע מבלי להיות חולה מדי! כולם אמרו לי שאולי זה אומר שיש לנו ילדה הפעם. די התרגשתי, בלשון המעטה. ילד או ילדה, ידעתי שהתברכתי להיות שוב אמא!
ב-26 בספטמבר 2018 בעלי ואני הלכנו לפגישה הבאה שלנו לרופא. היינו במרחק יום משבוע 13. ספרנו לאחור את הימים עד שנוכל לקבל את האולטרסאונד המגדרי של התינוק שלנו ולקנות את הלבוש המתאם. הצעיר שלנו היה איתנו והוא היה ספורט כל כך טוב באותו יום. נכנסנו, נשקלנו וירדתי כמה קילוגרמים. אחר כך הלכנו לחדר להביא את התינוק על הדופלר. הרופא שלי שם קצת ג'לי על הבטן שלי וגלגל את הדופלר כדי למצוא את הבוגר הקטן הזה. היא חשבה שהיא שמעה את התינוק כמה פעמים אבל הדופלר לא היה אמין בשלב זה והיא הבטיחה לי שזה קורה הרבה. האולטרסאונד בחדר שלהם לא היה במשרד באותו יום, אז היא שאלה אם אני רוצה לחזור בעוד שבוע או לעשות אולטרסאונד באותו היום למטה. בחרנו באותו היום.. התור שלי היה ב-10:25 והם לא הצליחו להכניס אותנו עד 3:00.
אנחנו גרים ארבעים וחמש דקות מהמרפאה אז תכננו לחכות את היום בחוץ. יצאנו לאכול עם האיש הקטן שלנו, פנינו לפארק שליד האגם, יצאנו לקניות, זכינו בצרור צעצועים ממכונת הטפרים ואז חזרנו לאזור ההמתנה במרפאה. בני הצעיר נהנה לשמח את הקשישים במרפאה. התחלתי להיות חסר סבלנות מהיום הארוך שהיה לנו.. כשסוף סוף אחות קראה בשמי, הלכנו איתה והלכנו לחדר המתנה אחר. הוזעקנו בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים.
אותו הליך כמו תמיד. תוריד את המכנסיים וכרך שמיכה סביב המותניים. נאלצתי לעשות אולטרסאונד אגן כי יש לי רחם בדיעבד. התינוק שלי שוכב לאחור במקום מלפנים כמו הריונות של נשים אחרות. זה למעשה די נפוץ, ולא השפיע על שני ההריונות האחרים שלי.
האורות כבו, והאולטרסאונד התחיל. הטכנאי מדדה את כל האיברים והרחם שלי. לאחר מכן היא המשיכה לסרוק את התינוק שלנו. ראינו ראש עגול קטן ויקר, בטן עגולה קטנה ומתוקה, רגליים, ידיים, כל הפרטים הטובים. היא משכה את גרף הדופק. ראיתי דאגה בעיניה אבל מכיוון שלא הכרתי אותה טוב מדי, דחיתי אותה. הסתכלתי על בעלי והוא אמר חמש מילים ששברו את כל עולמי... "אין פעימות לב". היא לא יכולה לספר לנו את המידע הזה, אבל זה היה ברור. היא ניסתה עוד שלוש פעמים וזה היה גרף שטוח. התינוק הצוהל והקופץ שלי פעם, שליבו שראינו פעמים רבות, פשוט ישב שם... ללא רוח חיים. רציתי לשלוף ממני את האולטרסאונד הזה, לזרוק אותו על הקיר, לברוח וללכת עד שהשלמתי עם הסיוט שבו אני חי. בכיתי. בכיתי כאב. בחיים שלי לא הרגשתי משהו כל כך כואב וחשבתי שעברתי כאב בעבר. הבטן שלי הרגישה כאילו היא נקרעת, הלב שלי הרגיש כאילו הוא התפוצץ לרסיסים על ידי קו אש של רובה, הראש כואב והנשמה שלי נקרעה.
הטכנאי נאלץ להתקשר לדוקטור שלי למעלה... זה הרגיש כמו נצח. כשעלינו לדבר, לא יכולתי להפסיק לחשוב איך איבדתי את התינוק שלי. הרגשתי שעשיתי את זה. מה עשיתי לא בסדר? למה זה קרה? איך יכולתי לעצור את זה? האם אי פעם ארצה לעבור שוב הריון? נאמר לנו על דרכים שבהן ניתן לטפל בכל זאת. באופן טבעי לתת לתינוק שלי לצאת, לקחת כדור, ניתוח (dnc). בחרנו פשוט לצאת משם, לדבר על זה ולנסות טבעי.
בעלי ואני היינו נגעלים. איך יכול להיות שהתינוק הקטן והיקר הזה שהיו לנו כל כך הרבה תקוות וחלומות... למות? מַדוּעַ? למה ארה"ב?! מעולם לא חשבנו שנהיה במצב הזה... ובכל זאת היינו כאן. העולם היה אפור. כעסתי על אלוהים. כעסתי על עצמי. המשכתי להכחיש שהאולטרסאונד היה נכון. הרגשתי שאנחנו חייבים לחזור, ונראה את הלב של התינוק.
התקשרנו למשפחה. לא תכננו לספר לאף אחד מלבד למשפחה ולתת לאחרים פשוט להבין את זה. לעתים רחוקות מדברים על הפלה. אני הייתי אחת מכל 4 נשים שזה קרה לה. התינוק שלי נעלם שבועיים לפני שנודע לנו. שפשפתי בטן עם התינוק המת שלי בתוכה. נאלצתי לעזוב מרפאה עם התינוק המת שלי בתוכי. הייתי צריך לישון באותו לילה עם התינוק המת שלי בתוכי. הייתי צריך לאכול, לשתות, לישון, לדבר, ללכת ולהמשיך הלאה אחרי ששמעתי את החדשות האלה... כשהתינוק שלי עדיין בתוכי. בזמן שאני כותב את הסיפור הזה כדי שתשמעו, התינוק שלי עדיין בתוכי. אני צריך לחכות שהתינוק שלי ייצא ממני.
אני עוברת ליד החדר של התינוק שלי מלא בבגדים, צעצועים, מה אם... לא יוצא לנו לחגוג ימי הולדת, בקרים של חג המולד, שום דבר עם הילד הזה. התלבושות, העריסה, הצעצועים, כולם צריכים לאסוף אבק כי אנחנו לא הולכים להביא תינוק הביתה באביב.
בלילה אחרי ששמענו את החדשות האלה, גם ביום שאחרי, ישבתי על רצפת המקלחת שלנו כשמים חמים יורדים... בכיתי. בהיתי אל החלל. בכיתי עוד קצת. כל כך קשה לחיות את החיים עם סיפור שלא סופר בבטן. אני לא הולך לחיות את חיי ולהעמיד פנים שזה לא קרה לנו. ידעתי שהפלה היא נוראית, אבל לעולם לא תדע עד שתעבור את זה ואני באמת מקווה שלעולם לא תצטרך לחוות את הכאב הזה.
תכננתי ללכת לעבודה יומיים אחרי שגיליתי את זה. רציתי להיות קשוחה, להיראות בסדר, להרגיש בסדר ולהתנהג כאילו אני הולך להיות בסדר.. הגיע היום ולא יכולתי לסבול לראות אף אחד, לא יכולתי לשאת לדבר, יש לי התכווצויות, כאבי ראש.. הגוף שלי מנסה להיפטר מהתינוק היקר שלי שכל כך אהבתי. אני עובד על להתחזק. יש לי עוד שני ניסים שזקוקים לי ולבעל אוהב. בעלי התרגש לראות מושב בטיחות במבצע, ואני עשיתי זאת עם מוניטור לתינוק... ואז קיבלנו סטירה בפרצוף עם המציאות שהתינוק הזה כבר לא איתנו.
אני מקווה שלכולכם יש מקום בלב לאמהות, אבות, משפחות של תינוקות שנולדו בגן עדן, שנולדו בקרוב, מעולם לא חזרו הביתה, חזרו הביתה אבל עזבו מוקדם מדי... אני מקווה שכולכם תוכלו למסור את תנחומיכם הכנים למשפחות הללו, כי לא רק האם, האבות, האחים, בני המשפחה נפגעו. אני מקווה שכולכם יודעים, זו לא הייתה רק הפלה... פספסנו תינוק, עתיד, פעוט, ילד, נער, מבוגר, חתונה, נכדים מהתינוק הזה, הכל. איבדנו ילד עם דופק. אני מאמין עכשיו שלאלוהים יש סיבה לדברים האלה. לפעמים הם כואבים. יש לו תוכניות חדשות לחיים שלנו עכשיו. ואני מקווה שאתה מוקיר את התינוקות והילדים שלך כי בזמן שלך לומד ללכת, שלנו לומד לעוף...
נוח על משכבך בשלום KC, אמא, אבא והאחים שלך אוהבים אותך. לעולם לא אשכח אותך וכשנגיע לגן עדן, אתה לא עוזב שוב את זרועותיה של אמא! תשמרי עלינו מותק! <3
להורים שאיבדו תינוק או ילד, אל תשתוק. אל תעמיד פנים שאתה בסדר כשאתה לא בסדר. אל תתנהג יותר קשוח ממה שאתה. אל תדבר אם אתה לא רוצה לדבר. זה בסדר לשחרר את הרגשות שלך לעולם. דבר עם אחרים, כשתהיה מוכן, שעברו את הגיהינום שעברת. תישאר חזק. שחרר את הדמעות והמחשבות. תהיה כועס, תהיה עצוב. הכל יבוא על מקומו.. אתה לא לבד, זה קורה ליותר מאיתנו ממה שאנחנו יודעים. אבחנה זו של "הפלה טבעית" היא לכאורה בלתי נראית. אני כאן כדי לשנות את זה! בין אם התינוקות היקרים שלנו היו בני יום אחד, 13 שבועות, 40 שבועות או מעבר לכך... הם היו קיימים והיו התינוקות שלנו! שמרו על הזיכרון שלהם! אני כאן בשבילך!
להמשיך לעקוב אחרי MaKenzie Schienebeck סיפור עקבו אחר עמוד הפייסבוק שלה:
*Nanobébé נרגש לקבל בברכה בלוגרים אורחים. הדעות והדעות המיוצגות בפוסטים אלו בבלוג שייכים אך ורק לבלוגר האורח ואינם באחריות המשפטית של החברה. הבעלים של בלוג זה אינו מציג שום מצג באשר לדיוק או שלמות המידע שסופק על ידי הבלוגר האורח ולא יישא באחריות לכל שגיאה או השמטת מידע או לזמינות מידע זה.